עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
ברוכים הבאים לבלוג של שירה בעברית של ד"ר אסתר ניומן-כהן. תיהנו!

נ.ב. כל הזכויות שמורות. יש לבקש את רשותי על מנת לעשות שימוש בחומרים בבלוג שלי.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
שואה  (3)
אמא  (2)
אקדמיה  (2)
בישולים  (2)
התבגרות  (2)
שבת  (2)
אבל  (1)
אבן  (1)
אברהם  (1)
אהבה נכזבת  (1)
אוניברסיטה  (1)
אושוויץ  (1)
אושר  (1)
אישון לילה  (1)
אמהות  (1)
אמונה  (1)
אמנות  (1)
אנושיות  (1)
ארץ ישראל  (1)
בגדים  (1)
בוקר טוב  (1)
בית כנסת  (1)
בני אנוש  (1)
בריחה מן הגורל  (1)
גבורה  (1)
גולה  (1)
גרמניה  (1)
גשם  (1)
דת  (1)
הדרך  (1)
החיים  (1)
היטלר  (1)
היסטוריה  (1)
המשוררת יונה וולך  (1)
הסכסוך  (1)
העקידה  (1)
השואה  (1)
השראה  (1)
התאהבות  (1)
התורה  (1)
זכרונות  (1)
זקנה  (1)
חברה  (1)
חיות האדם  (1)
טו בשבט שקדייה  (1)
טרנספורט  (1)
יהודים  (1)
יורדים  (1)
ילד  (1)
ילדה  (1)
ימים נוראים  (1)
ירושלים  (1)
ירידה  (1)
לימוד  (1)
מבצע צוק איתן  (1)
מהות החיים  (1)
מוזה  (1)
מוסיקה  (1)
מורה  (1)
מחנה ריכוז  (1)
מכללה  (1)
מפקד  (1)
מצוקה נפשית  (1)
מראה  (1)
מרצה  (1)
נאציזם  (1)
ניו יורק  (1)
ניפוץ אשליות  (1)
נישואין  (1)
נערה  (1)
נשירה  (1)
נשמות  (1)
ספרייה  (1)
ספרים  (1)
סקרנות  (1)
סתו  (1)
סתיו  (1)
עולים  (1)
עלים  (1)
עצבות  (1)
פחדים  (1)
צבעים  (1)
ציור  (1)
צליל  (1)
קהילות ישראל  (1)
קיום האדם ביקום  (1)
רגשות  (1)
רצח  (1)
שבועות  (1)
שדה  (1)
שדים  (1)
שופר  (1)
שירה  (1)
שכול  (1)
שמחה  (1)
שמחת חיים  (1)
תואר אקדמי  (1)
תמונה  (1)
תפילה  (1)
ארכיון
האתרים שלי

אני הילדה, אני הילד

02/12/2015 16:07
אסתר כהן
שואה, ילד, ילדה, טרנספורט, אושוויץ




 

אני – אני – אני –

אני

אני הילדה

הנוסעת ברכבת.

אין אוכל. קר לי. חושך מסביבי

ואין לי מקום לזוז.

רגלים דוחפות אותי מכל עבר

וריח צחנה גוברת.

אמא לידי

אבל התינוק בידיה מת כבר מזמן.

 

אין אלוהים ברכבת הזאת.

ואין לי מושג לאן הוא נעלם.

ההורים שלי תמיד דאגו

שאגיד את ה"שמע" לפני השינה,

"מודה אני" עם קומי בבוקר,

"ברכת המזון" אחרי האוכל.

לימדו אותי שאלוהים הוא טוב

ושרק אם אקרא לו ואתפלל

הוא ישמע לי.

 

אבל כנראה אני קטנה מדיי

וקולי לא מגיע אליו לשמים.

אולי אם אצעק יותר חזק

הוא ישמע?

 

 

אני – אני – אני -

אני

אני הילד

שיורד מהרכבת.

החיילים דוחפים אותנו בצעקות

ובכוח מוציאים אותנו החוצה.

הם מפרידים ביני ואבי

לבין אמי ואחותי.

אין זמן להגיד להן שלום

ויש פחד גדול בבטן.

 

"למה מפרידים בינינו?"

אבא לוחש לי באוזן,

"תנסה להראות שאתה גדול.

אולי ייקחו אותך לעבודה יחד אתי."

ואז נזכרתי בשלט שראיתי

Arbeit macht frei.

 

"ומה יהיה עם אמא

ומה יהיה עם גיטל?" אני שואל.

והפנים של אבא כמו אבן -

קפואות וקשות -

וקולו נחנק בגרונו.

 

כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: