המובטל

הוא היה נחוץ

הוא היה חשוב

ואפילו חיוני.

ופתאום כשהגיע לגיל המופלג של ארבעים ושמונה

הגיע גל חדש של קורונה

ועכשיו הוא עובד מובטל.

הוא מגיע למשרד כדי להיפרד 

בפרידה חגיגית ללא בלונים

לנוכחות עובדים אחרים בלבד

שטועמים מן הכיבוד הדל.

ואיפה הבוסים?

ולמה לא טרחו להגיע?

הם כבר שכחו את  דברים שאהבו בו, 

שהיה דבר קבוע כמו השולחן במשרד

או כמו המחשב הנייח בפינה.

כלפיו אין כבר רגשות או געגעוים.

ולו - אין כבר טעם בחיים.

ואיפה המסכה שיכולה להסתיר ממנו את המבטים המרחמים?

בין רגע הפך לאיש בלוי ומבוגר שאינו ראוי בעיניהם,

שמעורר בהם חמלה עם רצון להתרחק ממנו

פן גורלו יידבק בהם

כמו הקורונה.